"ללא כותרת " או "הסעודה האחרונה" של עדי נס

בניגוד לצילום החטף, תצלומים מבוימים מציגים התרחשות שתוכננה ונבנתה במיוחד למצלמה. המשמעות היא שיצירת התמונה מתחילה זמן-מה לפני העמדת המצלמה, לרוב לאחר תכנון קפדני של הרעיון. בסוג כזה של צילום, הצלם דומה יותר לבמאי סרטים; הוא מייצר לעתים פנטזיות ובורא מציאויות.
   בדף זה, נתמקד  ביצירה של הצלם הישראלי עדי נס "ללא כותרת" המצטטת מציורו של דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". יצירה זו מבויימת מא' ועד ת'- הופקה, בוימה וצולמה ע"י נס כשהוא שולט בה עד לפרטיה הקטנים ביותר. היצירה היא חלק מ"סדרת החיילים" עליה עבד בין השנים 1994 לשנת 2,000.
ליצירה זו רבדים רבים ויש להתייחס אליה בקונטקסט האישי הביוגרפי של עדי נס, בקונטקסט של התקופה- יציאת (וישיבת) צה"ל בלבנון וגם להכיר את הסיפור הנוצרי של "הסעודה האחרונה" של ישו.
  אירוע הסעודה האחרונה הוא אירוע מכונן בנצרות. . ישו עורך עם מאמיניו את ליל הסדר כשהוא כבר יודע שאחד מהם בגד בו ובעוד רגע ייכנסו החיילים הרומים יאסרו אותו ויוציאו אותו להורג. היצירה של דה וינצ'י מתארת את המהומה בקרב השליחים כאשר ישו מספר להם על העתיד לבוא. ליל הסדר מתייחס לאירוע מכונן גם ביהדות: הוא מספר את סיפור יציאת בני ישראל מעבדות לחירות. זהו מיתוס מעצב בתרבות היהודית והישראלית.
   במציאות העכשווית צה"ל הוא הממשיך של האתוס הזה. הוא האחראי לאפשר לנו חיים של חופש ועצמאות; הוא זה שמאפשר לנו להיות "עם חופשי בארצנו". יש כאן חיבור ברור של נס בין רעיון הקורבן הנוצרי לרעיון ההקרבה היהודי על מזבח החירות והחופש של העם כולו, רעיון מרכזי בכל הנוגע לחובת השירות הצבאי בישראל. נקודה זו הופכת רגישה ובולטת עוד יותר על רקע התקופה בה צולמה התמונה: התקופה בה צה"ל ישב בלבנון כשבארץ נשמעו קולות רבים הקראו לסגת משם.
  לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה עם סילוק ארגוני הטרור הפלסטיניים נסוג צה"ל מרוב השטח שכבש במלחמה והתייצב על גבול רצועת הביטחון, בו ישב בין  השנים 1985 ל2000 במטרה להגן על ישובי צפון ישראל מגופי טרור לבנונים כגון חיזבאללה וצד"ל.
בתקופה זו נהרגו מאות חיילי צה"ל. עם השנים, ובעיקר מאמצע שנות ה90,  נוצר לחץ ציבורי בישראל הקרא לסגת (לצאת) מלבנון שבוהל בין היתר ע"י ארגון ארבע אמהות (שהוקם על ידי אמהות לחיילים).
  בשנת 2,000, בעקבות אותו לחץ ציבורי, נסוג צה"ל מלבנון. תקופה זו העלתה שאלות רבות בקרב אנשים רבים בארץ בנוגע לפעילות של צה"ל וגרמה לרבים לתהות "האם באמת טוב למות בעד ארצנו"? 

כשעדי נס ממקם את חיילי צה"ל בכיסא של ישו הוא מציג אותם כקורבן שנשלח למות. הצופה שואל את עצמו "האם זוהי הארוחה האחרונה של החיילים האלו?" "האם ימותו כל כך צעירים?".

  התצלום של נס מציג סצנה של ארוחה בחדר אוכל אופייני לבסיס צבאי, בעל קירות לבנים עירומים ומשקופים ירוקים ומוזנחים. החיילים יושבים מצדו האחד של שולחן עמוס בצלחות, כוסות ומזון ומאורגנים בקבוצות קטנות וסימטריות, ממש כמו ביצירה של דה וינצ'י. כמו ביצירה המקורית הם אינם אוכלים אלא עוסקים בשיחה ערה, אך בניגוד ליצירה המקורית, שבה כל השליחים פונים אל ישו או מחווים בידיהם כלפיו, בתצלום של נס החיילים כלל אינם מתייחסים אל החייל היושב במרכז והוא נותר לבדו, בוהה אל החלל. פרשנות העולה מתיאור זה היא כי קורבנו של החייל הישראלי, בניגוד לזה של ישו, נותר סתמי ואנונימי, או במילותיו של נס: "המוות מגיע ברגע טריוויאלי ולא ברגע הרואי".
 להבדיל מבציור של דה וינצ'י בו מופיע דמות נשית- ביצירה של נס מופיעים גברים בלבד. זהו רמז לסטואציה הומואירוטית בה חיים גברים צעירים בקרבה גדולה כל כך זה לצד זה ללא נשים. עדי נס הוא הומוסקסואל מוצהר ועניינים מגדריים כאלה מעסיקים אותו הרבה בעבודתיו.
בניגוד לתפיסת החלל העמוקה של היצירה המקורית, בתצלום של נס רוב החלל נחסם בקיר האחורי. החלונות קרובים, כמעט צמודים לגבם של החיילים, ונשקף מהם נוף אופייני לבסיס צבאי בצבעי חול ומעט ירוק. השינוי היחיד שעשה נס בנוף היה עקירת שיח קוצני והסטתו ימינה כך שישמש הילה לראשה של הדמות המרכזית, כמו זר הקוצים לראשו של ישו. בצילום של נס אין היררכיה ואין דרגות, כולם שווים. גם לא ברור מיהו יהודה איש קריות, הבוגד. אולי מפני שאין כאן בוגד? הרי כולם נאמנים זה לזה ולמדינה.
שינוי מרכזי של נס מהיצירה המקורית הוא הכנסתה של דמות נוספת ליצירה. מדובר בדמות החייל העומד מצד שמאל, כשגבו צמוד לחלון הקטן והוא מביט לעבר צדו השני של האולם אל מעבר לגבולות היצירה. על פי נס, דמות זו מייצגת את האמן או הצופה, דמות חריגה שנכנסה לתצלום "במקרה", כפי שקורה לא פעם בתצלומי חטף. הדמות האנכית יוצרת "הפרעה" בקומפוזיציה האופקית המאוזנת מאוד, הסימטרית והקצת משעממת. "לא רציתי לעשות עיבוד אילוסטרטיבי אחד לאחד ללאונרדו." דמות חריגה זו היא גם היחידה שעל מדיה מופיע הכיתוב צה"ל. נס מעדיף להימנע מהכנסת דימויים שהופכים את הצילום לחד-משמעי מדי. החיילים הם חיילים באשר הם, אך דווקא על הדמות החיצונית, המקרית, נותר כיתוב שמשייך את הסצנה כולה למציאות מסוימת. "הסעודה האחרונה" של נס היא הצילום השמיני מתוך 22 צילומים בסדרה "החיילים". היצירה זכתה להכרה ולהצלחה בינלאומית, נמכרה פעמיים – במכירה פומבית ב-2005 ובמכירה פומבית נוספת ב-2007, אז גם קבעה מחיר שיא לתצלום ישראלי- 264 אלף דולר.